אם לא הייתי עושה את העבודה הזאת אולי לא היו יודעים מה באמת קורה בעולם

צילום מהשטח הוא עדיין הכלי האפקטיבי ביותר להמחשת המתרחש בעולם. אנו נוטים להתייחס לתמונות המגיעות אלינו מאזורי אסון כאל דבר טבעי וברור מאליו, שכמעט קורה מעצמו. אך למעשה מדובר במלאכה מורכבת המסכנת מדי יום את חייהם של אלה שלקחו אותה על עצמם.

מאל בנאוליאל, צלם ועיתונאי ותיק שביקר באוזרים מוכי תופת בכל רחבי העולם, הוא בין העיתונאים היחידים בישראל שהצליח להסתנן פעמים רבות ללב הלחימה בסוריה ובעיראק. נפגשנו איתו כדי לשמוע ממקור ראשון על חוויותיו של עיתונאי בשטח מלחמה.

"קשה להימלט מהמראות הקשים", מספר מאל. "ילדים בכל העולם משלמים את מחיר המלחמה, הם זקוקים לכל העזרה האפשרית. כשאתה בורח בגלל מלחמה אתה לא רק נמלט מהבית שלך, אתה מאבד ברגע אחד את כל החיים שלך. ילדים נשארים מחוסרי כל. לפעמים גם ללא הורה או מבוגר שיכול לטפל בהם."

"בני אדם מסוגלים לזוועות הכי איומות, ככל שראיתי יותר, הבנתי את זה יותר. אבל החיים חזקים יותר מכל מלחמה. גם בשיא הזוועה יש תקווה. פגשתי משפחה שהיה לה פחות משתי דקות לברוח מיריות ולהימנע מהרג בידיים של צלף, ואז לאחר מכן פגשתי אותם במחנה משקמים את חייהם. וזה הדבר הכי מדהים."

בדרך לא דרך, מצא את עצמו מאל מגיע ארבע פעמים בשנים האחרונות לעיראק בשיאה של הלחימה. את מרבית הזמן בילה במוסול, שהייתה העיר הגדולה ביותר בשליטת דאעש ובירתה העיראקית הלא־רשמית של "המדינה האיסלאמית". "בכל מקום ראיתי הרס." הוא מספר. נקודת האור הייתה ילדים שפגשתי במחנות מחוץ לעיר.

"אחרי שנקלעתי לתופת במוסול לא הייתי בטוח שאשרוד את ההפגזות. יומיים אחרי ששבתי לארץ צוות עיתונאים מצרפת עלה על מוקש ונהרג באזור שבו צילמנו." באשר לשאלה מה ניתן לעשות כדי לא להיפגע במסגרת התפקיד. משיב מאל כי העבודה מצריכה כושר פיזי וחסינות מנטלית, צריך לרוץ כדי להימלט מצלפים.

"הנסיעה לבנגלדש הייתה מפתיעה, לא ידעתי למה אני נכנס." הוא מספר. "ידעתי על הטבח הנורא אבל לא הרבה מעבר לזה."

מאז 2012 החלה השמדה מאורגנת של בני רוהינגיה במיאנמר. מעשי הטבח נגדם התגברו, כאשר בין הנרצחים גם נשים וילדים. כפרים נמחקו עד היסוד. בסתיו 2016 התגברה רדיפת הרוהינגיה ובמספר מעשי טבח נרצחו אלפים מביניהם. בסתיו 2017 החל מבצע צבאי נוסף בו הושמדו מאות כפרים של בני הרוהינגיה ואלפי בני אדם נרצחו. כמעט מיליון מבני הרוהינגיה במיאנמר נמלטו לבנגלדש ורובם חיים כיום במחנה הפליטים קוקס באזאר, שהוא מחנה הפליטים הגדול ביותר בעולם.

"לא התכוננתי למראות שראיתי, המחנה הגדול עמוס בילדים. קשה לדמיין איך נראה מחנה שהפך לבית של מיליון איש. התשתיות מוגבלות ביותר, מעט מאוד ציוד ותקווה מועטה לראות שוב את הבית שנשרף."

"מחנות שנפתחים בחסות האו"ם הם המינימום שמגיע לאלה שאיבדו הכל. אם מישהו מאיתנו היה מגיע למחנה כזה אולי היה מסתדר ושורד חודש חודשיים, אבל הם מגיעים לשנים. חלקם עלולים לסיים את החיים שלהם בתוך המחנה.

חינוך הוא השער החוצה מהמחנה, בתנאים הקשים שהם נמצאים בהם הם עלולים להגיע למצבים קשים ואף להידרדר לפשע. חינוך זה הדבר הכי חשוב למנוע את המדרון החלקלק הזה. חייבים למצוא את הדרך להעניק לילדים תקווה."

"העבודה משנה אותך זה בטוח, ואני מאמין גדול בכוחו של הצילום. להיות עיתונאי באופן כללי משנה אותך. אני היום הרבה יותר פתוח לאחר וכבר לא מפחד ממי שלא דומה לי. כולנו בני אדם, הדמעות שלנו הן אותן דמעות, הכאב של אם בסוריה שמאבדת את בנה הוא בדיוק אותו כאב של אם בישראל שמאבדת ילד."

באשר לשאלה מדוע מלכתחילה יוצא למסעות כל כך מסוכנים? הוא משיב: "אם אני לא אסע לאזורים האלה אז מי ייסע? אין הרבה אנשים בישראל שיוצאים למסעות האלה, אם לא הייתי עושה את העבודה הזאת אולי לא היו יודעים מה באמת קורה בעולם לא אני אולי ידברו הרבה פחות על המתרחש באזורים האלה."

לתרומה למען ילדי סוריה לחצו כאן